תהום

ראשית, אני רוצה להתנצל בפני קהל הקוראים שציפה לפוסטים במשך זמן ארוך. זמן תמיד יש, השאלה מה עושים איתו.

בחיים אנחנו נתקלים בבורות עם תחתית עמוקה מאוד. לפעמים בור יכול להיות כל כך עמוק, שקשה לדמיין בכלל עד לאן צריך לרדת כדי לפגוע בתחתית. אדם חכם ממני אמר פעם שאת הנפילה אי אפשר לעצור, אתה חייב לפגוע בתחתית. מהתחתית קיימים שני סוגים של אנשים:

1. אלו שפוגעים בתחתית ונמרחים עליה, כאלו שמהתחתית הזו לא יתרוממו כבר.

2. אלו שפוגעים בתחתית כל כך חזק, שהאימפקט מקפיץ אותם בחזרה למעלה. 

בחודש פברואר ביקרתי במיון פעמיים. בפעם הראשונה עם חתך עמוק כתוצאה מקפיצה לקופסה שפספסתי, כמה תפרים ודריכה במקום באימונים. פספסתי גם משחק ליגה, וקיבלתי הרבה ריקושטים מחבריי לקבוצת הפוטבול "התל אביב פיונירס". מההוצאה של התפרים בשוק החלמתי מהר מאוד, וחזרתי לנצח שני משחקי פוטבול שהסתמנו כאחרונים בקריירה שלי. בשביל להבין מה היה הפוטבול בשבילי, אני אקח קפיצה אחורה בזמן:

בשנת 2009 השתחררתי מצה"ל. שבועיים לאחר-מכן כבר הייתי באימון של הפיונירס. מעולם לא שיחקתי פוטבול. מהר מאוד הבנתי שאני חלש, איטי, ועל טכניקה אין מה לדבר. למעשה, הבנתי שבמצב הנוכחי בזמן ההוא לא הייתי טוב עבור שום עמדה. החלטתי לשנות את המצב הזה באמצעות הרבה עבודה קשה. בקיץ שלאחר מכן כבר עמדתי עם תוספת משמעותית של 10 ק"ג משקל גוף שהגיע באמצעות אין ספור סטים של משקלים כבדים בחדר הכושר בדמות סקוואטים, דדליפטים ולחיצות, ותרגול של זריזות רגליים ויציאה מהמקום על המגרש, בזמן שכולם במסיבות וברים.

Fast Forward. שנת 2014, העונה נפתחה מצויין עבורי, שוב בפיונירס, הפעם בתור שחקן הגנה פותח בקבוצה עם ההגנה הטובה בליגה, ואז הגיע היום ההוא. את התאריך הזה אני לא אשכח: 20.2.2014 – מהלך אחרון באימון שגרתי, כולם מפספסים את התיקול על הרץ עם הכדור, ואני מחליט לרדוף אחריו. כשאני מגיע מספיק קרוב אני מחליט לאגרף את הכדור החוצה ולא לתקל. הכדור ניתז, אני קופץ עליו, השחקן קופץ עליי, כאב חד ותחושת נמלול ברגל.

שבר, פריקה, וקרע של כל הרצועות. "עבודה יפה עשית פה" הפך להיות אימרת שפר בפי המון רופאים שראו אותי. היום, כמעט 4 חודשים לאחר מכן, אני נמצא אחרי שני ניתוחים ועשרות טיפולי פיזיותרפיה. בעזרת חברים שדחפו אותי למעלה בזמנים הקשים, פגעתי בתחתית חזק והאימפקט הקפיץ אותי חזרה. 

אני די משוכנע שלאדם הרגיל, קריאה של טקסט כזה לא עושה שום דבר. אבל לאנשים שחוו פציעות, לאנשים שאיבדו חצי שנה מהחיים: את העבודה שלהם, את הלימודים, אנשים קרובים שנעלמו להם כשהיית בדרך למטה. לאנשים שכן חוו נפילה חופשית אני בטוח שהטקסט הזה יוצר הזדהות. 

אתמול יצא לי לחשוב על הפציעה שוב, הפעם ברגע של צלילות, והבנתי שאולי טוב שנפצעתי. למדתי שיעור חשוב מאוד על החיים. מה שמאות שעות על המגרש ובחדר כושר לא עשו, הגיע דרך שעות של חשיבה במיטה. שום אימון לא יכול לחשל אותך מנטלית כמו חשיבה חסרת לחץ וללא דד-ליין של זמן.

בלתי נמנע ליפול. כולם נופלים, בשלב כלשהו זה יקרה. כמו בכל דבר, צריך ללמוד להפיק את המקסימום מהתקופה שבה אתה למטה.
הבורות שבחיים, התהום שאתה נופל אליו - מאפשר לך לשדרג גרסא. היום אני קורן 2.0, אני יודע בדיוק מה ומי חשובים לי, על מי אני יכול לסמוך בעיניים עצומות שיתפוס אותי אם אפול. 

כשאתם פוגעים בתחתית, תפגעו חזק ככל האפשר - עם קצת תמיכה יכול להיות שהאימפקט ירים אתכם גבוה מהנקודה שממנה נפלתם.