יום שני, 6 באוקטובר 2014

"תהיה כמו מים"

"Be like water..."

הרבה מצבים בחיים יהיו רחוקים מרחק רב ממצב אידיאלי. הפאנצ'ר שיתקע אותך באיילון בדרך לחתונה של אחותך בעכו, השרוך שיפרם לך בדיוק במהלך הכי חשוב במשחק של הקבוצה שלך, האימון שתקוע אחרי 8 שעות של לימודים באוניברסיטה, הדלקת בברך, המרפק שמציק, התזונה בלי פחמימות כי בא לך קוביות והחלטת שאת תראי טוב בביקיני הקיץ.

אלו מעט מאוד דוגמאות, חלקן מציבות אותך במצב נוח יותר או פחות, אבל אף אחת מהן כמובן אינה המצב האידיאלי. בטוח שכולם התמודדו עם דברים כאלו כבר בעבר, ואני אוסיף ואומר שעל 90% מהאנשים זה השפיע באופן שלילי. מה הוא "אופן שלילי"? כמה מכם חוטאים ומספרים לכולם על מה כואב להם לפני, בזמן ואחרי האימון? אז "תשמחו" לגלות שעיסוק המוח במצב שלילי גורם להפרשה של קורטיזול (אותו הורמון מפרק שכולם מפחדים ממנו שישמיד להם את הכתף כי לא אכלו ישר אחרי האימון ב"חלון הההזדמנויות"). עכשיו אני לא אומר משהו כמו "אסור אף פעם להתלונן", אני רק אומר בתור אחד שנהג להתלונן המון ובלי הפסקה - אין לזה תכלית. אני מציע לכם לקחת נשימה ארוכה כשכואב לכם משהו ולחשוב על מצב שיכל להיות גרוע יותר - המרפק כואב אבל לפחות היד לא מגובסת. גם ממצבים לא נוחים צריך לדעת להפיק תועלת גבוהה.

במצבים לא אידיאלים נאלצים להסתגל. ב10 דקות הראשונות בכל יום, אני צולע על רגל אחת בגלל 8 ברגים בקרסול השני. תמיד אפשר לבחור בדרך הקלה, להפסיק לאמן רגליים, לא מדבר בכלל על ריצה. או... שאפשר להסתגל. ראיתם פעם סלע כבד שנזרק לנהר? האם המים הפסיקו לזרום למרות גודלו של הסלע ומשקלו? אם צריך חצי שעה של פתיחת טווחי תנועה ע"י מתיחות ושימוש בfoam roller, אז זה מה שעושים. אם המרפק כואב לך בבק סקוואט, תנסו פרונט סקוואט, או אולי היי בר בק סקוואט אחרי כל הזמן שהמרפק סחב עומס בלו-באר סקוואט. אם להתקדם בהתקדמות ליניארית עובד תמיד עד שלב מסויים, ומשם אתה אוסף פציעות, אז שווה לבדוק ווריאציות אחרות. מה לגבי להוריד את זמן המנוחה ולנסות לדחוף כמה  שיותר עומס בזמן מוגדר? למשל כמה שיותר חזרות עם 100 קילו בבנץ' פרס תוך 10 דקות? כשהרף העליון הוא 25, ואז אם הגעת ל25 תוך פחות מ10 דקות אז ברור שאפשר לעבוד במשקל כבד יותר בפעם הבאה, לשמור על גירוי שיוביל לפיצוי-יסף באימון, ולא להסתכן בעבודה במשקל כבד ולהרגיז את המרפק שכואב.

לאורך השנים למדתי שיעור חשוב, ממש כפי שהמשפט השחוק אומר "המים חוצבים בסלע לא מכוח עוצמתם אלא מהתמדתם". בכל תחום, מי שישרוד הכי הרבה זמן וישאר בריא, גם יצליח להתקדם הכי הרבה. אף אחד לא צריך כוכב על שפצוע על הספסל. אין שום תועלת בלהתקדם 50 קילו ב10 שבועות הראשונים ולהפצע בשבוע ה14. הסתגלות, שינוי צורה, זרימה שוטפת - מאפיינים של כוח שקשה מאוד לעצור.

חינכתי את אחד המתאמנים הצעירים שלי לחשוב בצורה הזו, מאז הילד לא רק שלא לחוץ להתקדם, אלא גם לפעמים אומר לי שחבל למהר כשאנחנו מדברים על התוכנית שלו. מיותר לציין שהבן אדם הוסיף על עצמו כמות מכובדת של שריר, וכרגע נמצא בשיא שלו מבחינת כוח ומבנה הגוף. אין כאן יוצאי דופן במקרה הזה - מי שנשאר בריא, בסופו של דבר יתקדם לאורך זמן ארוך יותר ויגיע רחוק יותר.

תהיו מים.