"מאני טיים"

לכל ספורטאי חובבן יש מטרה תחרותית. ההבדל בין ספורטאי חובבן לבין בן אדם שאוהב ואפילו "חי" אימונים הוא אותה התחרות. אף אחד לא נמצא מעל אף אחד בשרשרת המזון, אני מכיר המון בני אדם שיכולים לבייש ספורטאים חובבנים ואף מקצוענים, אבל בוחרים שלא להתחרות. לעומת זאת, המצב היותר נפוץ הוא ספורטאי חובבן שטוב יותר מהאנשים שמתאמנים לשם הנאה או מטרות מסויימות שאינן תחרותיות. כשרק התחלתי להתאמן ייעץ לי אדם חכם וחזק (שתי התכונות בהקצנה, אחד האנשים החזקים שראיתי והחכמים שהכרתי) למצוא תחום ספורט מסויים או תחרות מסויימת להתמקצע בה, וכשזה יקרה אני גם אראה שיפור בכל האספקטים של האימונים. יש משהו בציפייה לתחרות, יש משהו מאוד מיוחד ב"סטייט אוף מיינד" שיושב במעמקי הראש ודוחף אותך ללכת רחוק יותר ממה שתכננת או חשבת שאתה מסוגל. כש"אני אלך מחר כי לא יקרה כלום אם אני אלך מחר" הופך ל "המתחרים שלי מתאמנים היום ואני לא". מי שמתכונן לתחרות מכל סוג שהיא יודע בדיוק על מה אני מדבר.

במאמר הזה לא יהיה דיון על לעשות דברים בשיקול דעת או להיות רגוע ומחושב, המאמר הזה מדבר על רגע האמת: כל השנים, החודשים, השבועות, הימים, השעות, הדקות והשניות שהקדשת לאימונים מובילים עם הצינורות לרגע אחד - התחרות, "המאני טיים" - הזמן שלך לזרוח.

קצת לפני

הגישה שלי לאימונים השתנתה מאוד במשך השנה האחרונה. מגישת ה"גב אל הקיר" וה"סחיטה" של ההתקדמות עברתי לגישת הסאב-מקסימאלי - למי שעוקב אחרי הבלוג כבר אמור להיות ברור. אך כמו כל ספורטאי, גם החובבנים כמונו מתאמנים לשם משהו. כש"הרגע" שלנו מתקרב, צריכים להעביר הילוך. בהעברת הילוך אני מתכוון לא רק באימונים או בתכנון שלהם, אלא גם ב: תזונה, שינה, סדר עדיפויות ועוד. אם התכוננת עד עכשיו לתחרות מסויימת, אני מניח שלוותר על לילה עם החברים בבר לא יעשה לך רע, לדחות את הדייט, ובכלל לעשות משהו בשביל עצמך ב4 שבועות הכנה הסופיים. אם עד עכשיו יכולת "לזרום", זה הזמן להעביר את ההילוך. כמו במכונית, גם כאן ההבדל בין הילוך רביעי לחמישי הוא ההבדל בין 85% ל100 או יותר (לכל מי שיש מכונית עם שישה הילוכים - לך תזדיין, שוויצר).

בארבעת השבועות הבאים אין יותר זיוני מוח, באים לעבוד נטו. תחרות מתחילה בגישה שבראש, אם עד היום הטפתי על להתייחס לכל האימונים באופן שווה, לבוא להרוג את המשקלים ולהתאמן קשה גם באימונים הקלים - אז עכשיו כבר לא באים לאימון אלא למלחמה. הרבה מאמנים מטיפים על מערכת עצבית שרופה בגלל שהאימונים אינטנסיביים מדי פסיכולוגית, ממליצים שלא לצעוק ולא להשתגע. אני אומר להם לשכב על הגב, להסתובב על הצד, לקחת חומר סיכה ולדחוף את השטויות שלהם לתחת. למדתי ב4 עונות שלי בפוטבול אמריקאי דבר חשוב מאוד: Practice like you play. 

אני לא אומר להשתגע, להתחיל להסניף אמוניה בכמויות ולצאת עם גרון צרוד מכל אימון. אני כן אומר: להכניס לראש שהתחרות קרובה, ויש 3-4 שבועות עד שכל העבודה הקשה תשתלם, אם לא עכשיו אז מתי? אם צעקות עוזרות אז תצעקו, אם מוזיקה עוזרת זה הזמן להשיג אוזניות טובות, אם יש לכם שעות אחרות משעות התחרות זה הזמן לעשות סוויץ' ולהתחיל להתרגל לשעות שבהן התחרות מתרחשת. גם את האימונים כדאי להתחיל לעשות באווירת התחרות. אתה מתחרה כמו שאתה מתאמן, ולכן כמו שאמרתי, כל מה שהולך בתחרות הולך גם באימונים שלפני התחרות רק עוד לא בהילוך חמישי, אלא הכי קרוב שאפשר. 

קיימות כמה וכמה גישות לגבי איך להתאמן לפני תחרות, אני טוען שזה תלוי ברמת המתאמן ובוודאי שלא דומה מאדם לאדם. כמו בכל ספורט מכל סוג, ניסיון הוא הדבר החשוב ביותר. אני מצאתי לפי ניסוי וטעייה שלפני משחק פוטבול אני צריך בערך 35-48 שעות של מנוחה, אבל כן צריך להניע את הגוף קצת ולכן עושה מתיחות וגילגולים על "הפום רולר". בהכנה לשיא באימונים בחדר כושר מצאתי ש3 שבועות כבדים, שבוע קל ואז השיא עובדים בשבילי מצויין. הייתי מציע גישה כזו גם למתאמני קרוספיט לסוגיהם (כמו הכנה לפני משחק) - לפני התחרות לבצע אימונים קלים, ויומיים לפני לחתוך לגמרי מכל אימון. למתאמן "מתחיל" (כזה שעדיין מתקדם בצעדי ענק בין אימונים) ראשית לא הייתי מציע להתכונן לתחרות, אלא פשוט להגיע ולעשות מה שאפשר. אבל למתאמן "ביניים", כזה שעדיין יכול להתקדם בקצב סביר (נניח ששבועי), הייתי מציע להגיע לתחרות כמו שהוא מגיע לאימון הכבד של השבוע, רק עם יום מנוחה נוסף לפני. במקום 48 שעות מנוחה, הייתי מציע 72 שעות גם אם זה דורש להדביק אימון קל לאימון עם העומס שבתחילת השבוע.

מי שכבר עבר את השלב של מתאמן "ביניים" בדרך כלל כבר יודע איך להתכונן, זה בדיוק השלב שאתה מתאמן "מתקדם" - כשאתה כבר מספיק מנוסה והדברים הפשוטים לא עובדים, אתה מחפש דרכים ולומד לבד מה טוב לך.

הגענו, מה עכשיו?

זוכרים את האימונים שהכינו אתכם לרגע הזה? הרגע הגדול שלכם. בין אם זה תחרות חובבנית, תחרות מקומית, תחרות בין חברים, התערבות שנכנסתם אליה או משחק ליגה זניח - זו המלחמה שלכם, זה "הרגע" שאליו התאמנתם. 

אני רוצה שתיקחו עכשיו נשימה עמוקה ותנסו להבין מה שאני הולך לומר: האימונים שלכם לא שווים כלום אם הראש לא שם. ביום של תחרות, אני אוסר (!!!) עליכם לעשות שום דבר שלא קשור לתחרות. אתם אוהבים לנגן בגיטרה? מעולה, מחר. יש לכם עבודה להגיש עוד יומיים? הייתם צריכים לחשוב על זה בשבוע שלפני, יש לכם את מחר לסיים. עבודה? קחו חופש. אם הראש לא נמצא בתחרות, כל האימונים שעשיתם לא שווים כלום. לפני שאתם יוצאים לכיוון התחרות אני רוצה שתעצרו רגע מכל הסרטוני מוטיבציה, מכל המוזיקה, מכל המנטרות והמשפטים שלעסתם וקראתם, אני רוצה שתחשבו על הרגע שהחלטתם שאתם הולכים להכנס לתחרות הזאת, אם זו הראשונה שלכם, או אם זו לא הראשונה אז איך התחלתם להתכונן לתחרות הראשונה. אני רוצה שתחשבו על הארוחות שהייתם צריכים להכין, על הויתורים שעשיתם, על התוכניות אימון שביצעתם, על הפציעות, על המחלות, על התחושה של הכשלון כשלא הלך טוב, על ההרגשה של "חוסר שקט" אחרי אימוני כבדים - כזו שמרגישה כאילו מישהו עבר עליכם עם מכבש לסלילת כבישים, על הסטים, על החזרות, על הזיעה והכאבים והדלקות ואני לא יודע מה עוד לעזאזל עברתם. אני רוצה שתחשבו על כל אלו ותצאו לתחרות להוכיח שזה לא היה לחינם. אני רוצה שתלחמו עבור משהו, אני רוצה שתזכרו את כל מי שאמר לכם שאין מצב, שזה לא אפשרי ושאתה לא בנוי לזה, שאי אפשר להגיע לשם. אם אתם משחקים בקבוצה, אני רוצה שתזכרו איך זה להיות מחליף, כזה שרק מחפש את הצ'אנס שלו לזרוח ולהרוויח את המקום שלו בהרכב. 

כשאתם מגיעים לתחרות, אל תתפזרו. זה לא הזמן לצחוקים עם החברים שלא ראיתם, עם החברים לקבוצה או לדיבורים עם חברים או משפחה שהגיעו לצפות. אני רוצה שתהיו בפלנטה אחרת, כזו שרק את עצמכם אתם שומעים בה. אני רוצה שיהיה ברור שהגעתם לנצח, אם אתם מתחרים נגד זמן, אז הגעתם לנצח את הזמן הכי טוב שלכם. אם אתם מתחרים נגד בן אדם אחד, אז הגעתם להוכיח שאתם יותר טובים, ואם אתם אנדרדוג אז אתם מתכוונים לזעזע את העולם.

אני רוצה שמעכשיו תהפכו לחיית טרף הכי מסוכנת ומטעה שקיימת, כזו שלא רואים שהיא כזו אבל כשהיא מכה הסיכויים כבר לא  לטובת הטרף. אני רוצה שתעבדו ושתסמכו על האינסטינקטים שלכם, אל תעשו מה שנכון אלא מה שמרגיש נכון. רגע לפני שזה מתחיל תזכרו את כל מה שעברתם, ותתכוננו לזרוח - הגענו ל"מאני טיים".

טיפ (אני אפסיק עם המספרים, אני לא באמת זוכר ואני עצלן לבדוק):

שיהיה ברור לכולם.