עקשנות, ושלושת הדברים הכי קשים באימונים

שבוע שעבר כתבתי על שני סוגי עקשנות, אחד טוב והשני לא משהו. אני אפתח בדוגמא לעוסה מעט, אך מתבקשת בהתחשב בגילו הצעיר של קהל קוראי הבלוג: יצאתם עם החבר'ה לבר ביום חמישי בלילה, איך שנכנסתם ראיתם מישהי שפשוט לא יכולתם להוריד ממנה את העיניים. איכשהו אזרתם אומץ וניגשתם לדבר איתה, והיא כמובן התנהגה כמו כלבה ולא ממש זרמה עם הניסיון שלכם. מה הלאה? מוותרים? מנסים שוב? עושים דרמה ומפסיקים לחלוטין לדבר עם בחורות בברים? 

"אבל שלד! איך זה קשור?!" - שמח ששאלתם. הרי ברור לכולנו שלא נפסיק לנסות אף פעם, ואפילו יש בינינו כאלו שינסו שוב עם אותה הבחורה ועוד באותו הלילה. לצערנו, כאן אין נכון או לא נכון כי אף אחד לא מבין נשים, וכנראה שלעולם לא נבין אותן. איך זה מתקשר לאימונים? 

חבר שמתאמן במחתרת אונ' ת"א הוא גם בחור עקשן מאוד. במשך השנה האחרונה, הבחור נכשל יותר מ8 פעמים עם 200 קילו בסקוואט, ועדיין ממשיך לנסות. אין נקודה ברורה שבה אפשר לקבוע אם נכון או לא נכון לנסות שוב, אבל מה שבטוח שזה לא עובד בשבילו. לעומתו, אחד מחברי המחתרת נכשל עם משקל מסויים בלחיצת חזה, אך בכל פעם שזה קרה, הוא ניסה פעם נוספת ואם זה לא הצליח, חזר ללוח השירטוטים וניסה עם שיטה חדשה וצעד אחורה לפצח את המחסום. נחשו מי מהם התקדם ומי נשאר באותו המצב? אז למה יש בינינו כאלו שלא מסוגלים?

בלונדינית, אין לכם סיכוי איתה

עקשנות - הסוג הטוב:

הצד הטוב בעקשנות גורם לנו לא להרים ידיים, לא משנה כמה פעמים נכשלנו בביצוע דבר מה. נניח והבלונדינית מהבר דחתה אותנו, יש עדיין עוד מיליון בלונדיניות אחרות - אם תרים ידיים אף אחת מהן לא תדפוק לך על הדלת יום אחד ותשאל אם אתה פנוי לצאת היום. נכשלת בתוכנית לפי התכנון? יש בערך 52 שבועות בשנה, נניח שעובדים בתוכנית לפי התקדמות ליניארית כלשהי, זה אומר 52 שבועות כפול 3 אימונים בשבוע - 156 אימונים בשנה. בהתקדמות שבועית זה אומר 52 שבועות לנסות להתקדם. מי שלא מרים ידיים, לא משנה עד כמה הוא נחות גנטית, יגיע הרבה יותר רחוק ממה שהוא עצמו ציפה שיגיע, שלא לדבר  על הסביבה. זוכרים את הבחור שנכשל 8 פעמים עם 200 קילו בסקוואט? מה אם אני אגיד לכם שהוא עושה מה שהוא עושה עם בעיות מוטוריות רציניות, כאלו שמאובחנות רפואית ורוב האנשים בכלל לא נכנסים עם כאלו לחדר כושר? (כי ברצינות, מי רוצה לעשות לחיצות עם מרפק שלא יכול להנעל עד הסוף?!) מה שאני מנסה לומר זה שכל הקלישאות על התמדה הן נכונות, כי גם אם הבחור הכי מוכשר בעולם, שההורים שלו הכירו בבית ספר של אקס-מן - לא יצליח אם הוא לא יהיה עקשן. עקשנות עזרה לי לעבור כמה מהתקופות הפחות נעימות בחיים, המנטליות של אסור להכנע אף פעם היא זו שתיקח אתכם שלב אחד מעל הממוצע. לדעת לחזור על משקלים, לחזור על אימונים, לקחת צעד אחורה, לקבוע שהיה כשל טכני ולנסות עוד 10 דקות שוב, להתחיל עם בחורה שיושבת 5 מטר מהבלונדינית שנפנפה אתכם ולגרום לה להרגיש הכי בודדה בעולם. כל אלו בהגדרה של עקשנות טובה. אז מה זו עקשנות רעה?

עקשנות - הסוג הרע:

נחזור לדוגמא של החבר שנכשל 8 פעמים עם 200 קילו בסקוואט - ללא ספק, משהו שם לא עובד כמו שצריך. לאיזור ה190~ הוא הגיע בעזרת עקשנות טובה, הייתי עד לכל התהליך. אבל מה עכשיו? הוא תקוע, והאגו לא נותן לו ללכת אחורה ולבנות את עצמו להצליח ב200ק"ג. עקשנות מהסוג הרע היא צעד אחד מעבר לגבול, נחזור לבלונדינית: נניח שהיא חייכה כשהגעתם, אבל קלטה אחרי 2 דקות שאתם לא הטיפוס שלה. אחרי שהיא אמרה שיש לה חבר, אתה מתחיל עם המשחקים, מנסה לשכנע אותה שהיא משקרת ושהיא רוצה אותך ושיט כזה. אל תתפלא אם היא תקום ותלך, או שפשוט תעיף לך סטירה על המשפט החצוף הבא שתגיד. אותו הדבר באימונים - אם משהו לא הולך כמה פעמים, סימן שמשהו בתהליך לא בסדר - מדהים אה? מספיק להתעסק בדברים מוזרים כמו תרגילי עזר לא טובים, ציוד אימונים שונה וכל השיט הזה. אם משהו לא עובד, אתם לא יודעים לתכנן כמו שצריך. אולי אתם עושים יותר מדי בו זמנית? הנה משהו כל כך לא צפוי שלחלקכם זה הולך להרגיש כמו כאפה בהפתעה מפרדי קרוגר: בשלב מסויים מעבר לשלב הבסיסי של התקדמות ליניארית מאימון לאימון, לנסות להתקדם גם בסקוואט, גם בדדליפט, וגם בבנץ' באותה העצימות והקצב - יגרום או לפציעה לנסיגה ביכולת (כמובן שזה תלוי ביכולת שלכם להתאושש מאימונים, כמה אתם אוכלים ואיך שגרת החיים שלכם מתנהלת). אם הוספתם גם פאוורקלין או תרגילי עזר נוספים שמוסיפים עומס, אז נחשו מה? זה יפריע!! איזו פאקינג הפתעה! 

לא הטיפוס שהייתם רוצים לקבל ממנו כאפה

אז אפשר להמשיך לנסות שוב אותו הדבר עם ריסט מטופש של 10% שלא יעזור בכלום, כי כשתגיעו לאותה הנקודה סביר להניח ששוב יצוצו אותן הבעיות, במיוחד אם זו לא הפעם הראשונה. אופציה ב' היא להפסיק להיות מטומטם, ולהפנים שאם היית מסוגל לעשות כל מה שכתבת לעצמך ברשימת סופר הזו שאתה קורא לה תוכנית,  אז כנראה שמקומך היה בנבחרת כלשהי בספורט מסויים ולא בפורומים באינטרנט. 

בכלל, אני לא מבין לפי מה אנשים בונים את תוכנית האימון שלהם. לא פעם אני רואה גרסאות שאנשים עושים לטקסס מתוד (תוכנית מומלצת, אפרט עליה מתישהו בנושא מרוכז של תוכניות אימון ודעתי האישית על כל אחת ואיפה ומתי כדאי להשתמש בהן), ומה שהאנשים עושים לתוכנית זה אונס מוחלט - פאוורקלינים, סנאצ'ים, אימוני מטקון וכו'. 

אני הולך לכתוב כאן משהו שיגרום לחצי מהקוראים להנהן בראש בהסכמה ולגחך קלות, ולחצי השני לשאול את עצמם למה הם בכלל לא מתעסקים באיסוף בולים: אם אתה לא מבין מה גורם לתוכנית לעבוד, או מה התפקיד של כל יום ותרגיל בתוכנית, אז כדאי שתעצור לרגע ותבין מה לעזאזל אתה עושה!!!

שלושת הדברים הכי קשים באימונים (ללא סדר מסויים):

1. סבלנות - כי התוכנית מוכנה, כי מתים לשים עוד משקל ולרצוח אימונים, אבל יש יומיים מנוחה, ויש אימון קל באמצע, ויש הרבה דברים. סבלנות זה אולי המצרך מספר אחד של כל אדם העוסק בספורט, גם כוכבים גדולים יגמרו את הקריירה בגלל חוסר סבלנות.

2. התאוששות - טריקי, אבל לאכול ולישון הופך עם הזמן לדבר הכי מציק שקיים. החיים של רובנו ממשיכים, החובות גדלים, אבל האימונים רק נעשים קשים יותר. אם לא המרכיב של התאוששות, אני סבור ובטוח שכולנו היינו חזקים הרבה יותר, כי להתאמן כולם אוהבים.

3. להחזיר פלטות למקום - ללא ספק, זהו הדבר הכי קשה שיש באימוני כוח. האבסורד הוא שככל שאתה חזק יותר, ככה זה נהיה קשה יותר. כמו שאני נוהג לומר לכל מחתרת אונ' ת"א: "כשנגמר הדדליפט מתחיל החלק הכי קשה באימון - לסדר את הפלטות". מי שמנסה להתחמק מזה שידע שזה חלק מרכזי בנפח של האימון, ומי שמדלג עליו צפוי להתקע.

טיפ #6:

שברת פלטה כי היא נפלה לך מהיד? עיקמת מוט? המראה התנפצה כי הבאת נגיחה בטעות למראה ולא לכלוב? אין כוח לסדר את הפלטות? אין בעיה - מעכשיו משפט אחד יסדר את הכל: "גבר, זה היה ככה כשבאתי".