"לא הולך לי"

פעמים רבות יוצא לי לשמוע מאנשים על דברים שלא הולכים להם כמו שהם ציפו, וברוב הפעמים אני שומע את המשפט הבא: "אני לא יודע מה לעשות". אני נוטה להאמין שמשפט כזה נובע מ3 סיבות: הראשונה שבהן היא ייאוש. ייאוש הוא הרסני, זוהי נקודה שכאשר מגיעים אליה, כבר לא אכפת לנו מהנושא, ואנו מקבלים את הבינוניות או הכישלון שלנו כסטאטוס שלא ניתן לשינוי. כאשר אדם נכנע לייאוש, הסביבה מרגישה זאת. ניתן להריח ייאוש באוויר, ויש לו ריח יותר מסריח מלכל צחנה שאי פעם תריחו מבית שחי של חרדי שהתיישב לידכם באוטובוס באמצע אוגוסט.

עדיין פחות מסריח מחרדי באמצע אוגוסט.

אם אתם ספורטאים מכל סוג שהוא בתחום תחרותי, בייחוד בתחום הכדור, אתם בוודאי יודעים איך ייאוש מרגיש, ובטוח זוכרים איך הוא מריח. יש לי חדשות טובות לכל המיואשים מביניכם: מי שלא התייאש אף פעם, כנראה שמעולם לא רצה משהו באמת. רק כשרוצים משהו כל כך עד שזה כואב, עד שזה שורף בפנים ואוכל את הנשמה כשזה לא הולך - רק אז ייאוש יכול להגיע. ההבדל בין מי שבאמת רצה פעם משהו, בין אם הצליח להשיג את המטרה או עדיין רודף אחריה, הוא ההבדל בין לוחם או לוחמת אמיתית לבין מישהו שרק רוצה שיחשבו שהוא כזה. אני לא אהיה זה שאשנן מנטרות לעוסות כמו "אסור להכנע לייאוש", לא יעזרו ממילא עוד מיליון כאלו. כל פעם שאתם עומדים לפני מחסום כזה, לפני שצוללים לתהום העמוקה של הייאוש, תנסו להזכר למה התחלתם. אחרי שנזכרתם, תזכרו  איך זה היה להתחיל, ואז תסתכלו בחזרה על המצב היום. עברתם כברת דרך, זה עדיין לא הזמן לשבת בצד ולראות את השיירה ממשיכה. אולם, אם באיזה מקום כלשהו לא אוכל אתכם הרעיון של להפסיק, אז אולי באמת הגיע הזמן לעבור הלאה. נראה אותך חי עם זה.

סיבה מספר שתיים היא אגו-עצלנות. אני בכוונה מונה את האגו ביחד עם העצלנות, מכיוון שלרוב הם באים יד ביד. די בכך להסתכל על שוק העבודה ולראות כמה אנשים בוכים שאין עבודה, כשבפועל יש עבודה, אבל היא קשה. נחש מה? אף אחד לא הבטיח מעולם שמשהו יהיה קל, יש מקומות שגם על האוויר שאתה נושם אתה צריך לומר תודה ולהלחם. באספקט של אימונים אני רוצה לגעת דווקא בנקודה הרגישה הזו: האם הבנץ' שלך מסריח, תקוע או לא מתקדם? האם הסקוואט שלך לא מרצה אותך מבחינה טכנית? הפציעה הטורדנית חוזרת שוב ושוב? נחש מה! אתה אשם! לא אבא שלך שלא נולד למשפחה של ויקינגים, לא אמא שלך שאכלה מהפרי האסור וקוללה ע"י שדים ואלים, אתה. בכל ספורט, אם אתה לא טכני מספיק, זו אשמתך. אם אתה ממשיך להפצע, אם אתה לא מתקדם, אתה אשם. עכשיו אחרי שאני בטוח שהפואנטה הועברה, אפשר לדבר על איך פותרים את הבעיה. אבא שלי נוהג לומר ש90% מהפתרון הוא בכלל בהבנה מה הבעיה. אם המרפק שלך מקבל דלקות שוב ושוב, כדאי שתבדוק אם אתה מחזיק כמו שצריך את המוט בסקוואט ובבנץ'. אולי האחיזה הזו לא מתאימה לך? את השיא אתה לא תשבור עם משהו שלא מתאים לך, זה הזמן לבדוק מה מתאים, ורק אחר כך להכנס בכל הכוח באימונים. אם אתה תמיד צעד אחד מאוחר מדי מגיע למהלך במגרש, אולי אתה לא עובד מספיק על זריזות או מהירות תגובה? תעזוב קצת את המשקולות, תעבוד על החולשה. עוד 10 קילו בסקוואט לא יגרמו לך להגיב מהר יותר, או לרגליים שלך לנוע טוב יותר. אם אתה לא גמיש מספיק כדי להכנס למנח נכון בדדליפט, נחש מה? למשוך לא נכון לעולם לא יסתדר אם לא תטפל בזה. אם יש לך זמן לבכות לכולם על הבעיות, יש לך גם זמן לעשות מתיחות ותרגילי תנועתיות. לעשות דברים לא נכון לאורך זמן מעולם לא גרם לאף אחד להיות הכי טוב במשהו. לפעמים צריך לחזור ללוח השירטוטים, ולהבין מה אנחנו עושים לא בסדר. היופי בשלושת הסיבות היא שכל סיבה גוררת את האחרת, האגו-עצלנות תגרור את הייאוש. מה יגרור את האגו-עצלנות? עקשנות. אני רוצה לדבר על שתי סוגי העקשנות ממש בקצרה, ואני אדאג להרחיב עליהן בפוסט בנפרד בהמשך. עקשנות מהסוג הראשון היא העקשנות הרצויה, העקשנות החשובה שקיימת בראש של כל יצור תבוני וחדור מטרה. העקשנות היא שעוזרת לקופים לפצח את האגוזים הקשים ולאכול, והעקשנות היא זו שעזרה ותעזור לי לעבור כל מכשול שנתקלתי בו. אני מאוד מתאפק שלא להרחיב על העקשנות מהסוג הזה, כי זה חומר לפוסט נפרד. עקשנות מהסוג השני היא הרבה פעמים מה שאנשים מגדירים טיפשות (ושוגים). הגבול בין עקשנות לטיפשות הוא כל כך דק, שרבות הפעמים שאנו בכלל לא שמים לב שאנו חוצים אותו. אני מכיר כמה מתאמנים, ולא-חשוב-שמות במקרה זה, שמספר החודשים שבהם הם עושים פשוט אותו הדבר כבר מזמן לא נספר על שתי כפות ידיים. האגו שמפריע להם לקבל עיצות מאנשים שכן מצליחים, ובייחוד מאנשים שהתמודדו עם אותן הבעיות, גורם להם להאטם ולא להקשיב. DONT BE THAT GUY! כמה פעמים בן אדם צריך להכשל עם משקל מסויים כדי להבין שמה שהוא עושה לא עובד? כמה שנים בן אדם צריך להיות באותה רמה בתחומו כדי להבין שלא העולם דפוק, לא התנאים מחורבנים, לא הבוס בן זונה ולא השופטים מטומטמים. לפעמים כדאי לקחת שני צעדים אחורה ולהסתכל על המאקרו, משהו בתמונה הגדולה יראה מאוד לא בסדר לכל אדם שרק ירצה להתבונן. צריך לזכור כי אין קסמים, ואם משהו לא עבד בשלוש הפעמים הראשונות, גם בפעם העשירית התוצאה תהיה דומה.

     טיפשות

עדיין חייב לכם פוסט שלם על עצלנות.

וכמובן שלא שכחתי, טיפ #2:

לא חשוב כמה הטכניקה שלכם מחורבנת, ולא חשוב כמה הביטחון על הפנים, תמיד לזכור שמרימים למעלה.