הבורות בדרך, ולמה צעד אחורה?

"תעיף!!!!!"

לוקח אוויר כמו מישהו שצלל עכשיו 2 דקות מתחת למים.

"יאללה שלך!! זה קל!!"

השכמות מכווצות, מרגיש את כל הכוח שבעולם, החזה בחוץ, המוח רץ בשמיניות ויש מספיק אדרנלין כדי להניע 4 משותקים מוחית. שני צעדים אחורה, המשקל מרגיש קל הרבה יותר ממה שהחימום הקודם הרגיש. בראש עובר רק דבר אחד: "זה ידרוש מאמץ, אבל זה בטוח שלי". מתחיל את הירידה למטה, אבל כבר בדרך משהו מרגיש לא נכון. פתאום יש רעידה קטנה, והירידה איטית מהרגיל, כנראה הפחד של לאבד את הכיווץ. בתוך הבור אתה שומע משהו מעומעם שנשמע כמו "ואוו'שהקשכעחש'ק" אבל באמת היה "תן!!!!!!!!! חזק!!!!" מהשותפים שלך באימון, או מהאוזניות. עולה 2 ס"מ מהבור וצונח עם כל המשקל לתוך מוטות הבטיחות של הכלוב. שבוע שני ברציפות. מה שקורה בהמשך האימון כבר לא רלוונטי, עד שתלך לישון וגם מחר בארוחת צהריים המחשבה על הניסיון הזה תרדוף אותך. עכשיו מתחילים לשאול את החברים מה הלאה? אולי לנסות שוב? בטח פאק בטכניקה, אולי עם קצת יותר מנוחה לפני הסטים, או חימום בסדר שונה, וזה יעלה. 

קצת יותר זין מכשל בסקוואט

בורות בדרך:

8 שבועות התוכנית עבדה כמו שצריך, אפשר לראות את זה בטרפזים שגדלו כשמסתכלים בחצי סיבוב למראה, בדדליפט שהוסיף 40-30 קילו, או אולי בהרגשה הכללית הטובה במשך החודשיים האלה. מה עושים עכשיו כשנתקעת? תשאל כל בן אדם שמרים משקלים ולוקח את העסק קצת יותר ברצינות מה הדבר שהוא הכי שונא באימונים? סביר להניח שתשעה מתוך עשרה יענו שדילואד או ריסט. יש שני סוגים: הדילואד שבא לפני שאתה מתאבד על משקלים בשלב הבא של התוכנית, והדילואד שנכפה עליך. הראשון אדיר, אתה סופר את הדקות עד לרגע שתסיים את הסט האחרון של החימום ותתאבד על שיא חדש. מה לגבי השני? חוסר וודאות, ומבאס ת'תחת. להתקע זה מבאס, ובמיוחד בתוכנית ליניארית. כולנו יושבים וחושבים על מה יהיה עוד 7 שבועות של התקדמות, ואם פתאום נתקעת 5 שבועות מוקדם יותר, אתה מרגיש באסה משוגעת. הבעיה היותר גדולה, זו הבעיה שנוצרת כשאתה כבר עושה את הצעד הנדרש ומוריד משקל מהמוט. פתאום גם המשקל הקל יותר מרגיש כבד מהרגיל. ההתייחסות אל משקל שעד היום היה משקל חימום בדרך להרמה רצינית כאל משקל קל, גורמת לכך שהסט מרגיש כבד מהנדרש כי אנחנו פחות מרוכזים. הנטייה להתייחס לאימונים כאלו כאל קלים יותר היא הרסנית: מתאמנים מוסיפים סטים, מכניסים תרגילי עזר כי האימון משעמם, ואוספים פציעות קטנות וטורדניות עקב חוסר תשומת לב. מוכרחים להתייחס לכל אימון באופן שווה. כששואלים אותי המון שאלות על תכנון ההתקדמות לזמן ארוך מדי, התשובה שלי היא "תפסיק לחשוב ותתחיל להרוג משקלים" - לפעמים הכי טוב זה לחשוב מאימון לאימון, ולא להתעסק בלחשוב יותר מדי בכלל. פעם "הדוקטור" (ויסלח לי שאני מכניס אותו ללוג בלי לשאול לרשותו) אמר לי "שאין מה לעשות, באים לעבוד". הצעדים הקטנים אחורה, הבורות בדרך לשיא חדש או ליכולת טובה יותר, בלתי נמנעים. הריסטים והדילואדים זה הזמן שאף פעם לא היה לכם בליניארית לבדוק טכניקה חדשה ע"י ביצוע חימום ארוך מהרגיל, לבדוק אם יש כל מיני תרגילי מוביליטי שכדאי לעשות, ולהכניס או להחליף תרגיל עזר בלי לפחד שהוא יפגע בהתאוששות. יותר מהכל, זה הזמן לבדוק מה עשינו לא נכון. להסתכל על הדרך שעברנו, עם כל הבורות הקטנים שקדמו לנוכחי, ולראות מה אני יכול לעשות טוב יותר הפעם. יש אימרה שאני אוהב לשנן בראש למקרים כאלו: "הדרך שאנו עוברים בחיים מלאה בפיתולים וסיבובים, ולעולם לא תראה זהה לקודמת. אולם עדיין אנו למדים מהמסע, ולא היעד" -Don Williams, Jr. 

צעד אחורה, שניים קדימה:

בשנת 2012 היה אמור להתרחש סוף העולם על פי שבט המאיה (דפקנו אתכם יא אינדיאנים, לא סוף ולא עולם), מה שכמובן לא קרה. מה שכן אני אזכור משנת 2012 זה את כמות הפציעות הבלתי הגיונית שנפלו עלי אחת אחרי השניה. ניסיתי להבין למה זה קורה לי? מה אני עושה לא בסדר, ואחרים כן עושים בסדר? התשובה שהגעתי אליה בדיעבד קצת מאוחר מדי, היא שאני רוצה יותר מדי בו זמנית. אנלוגיה טובה לצורך המחשה לפני שאני אסביר את הרעיון הכללי, היא דווקא ריקוד סלסה: הגבר מוליך שני צעדים קדימה, וצעד אחורה. כך הריקוד מתנהל, וכך גם הדרך הבטוחה (והאיטית יותר) להצלחה. גם נהגי מירוץ יודעים להוריד את הרגל מהגז לפני הסיבוב, מי שמסתכן לפעמים מצליח, אבל לפעמים זה גם נגמר ככה:

פעם היתה כאן מכונית פורמולה 1

מה שאני מנסה לומר זה שלפעמים בשיא ההתקדמות, העייפות תגיע והראש יגיד לכם כמובן שזה הכל בראש. זה הסיבוב, שם צריך להוריד את הרגל מהגז. אם נסתכל על זה במאקרו (שוב, נלך לתמונה הכללית ולא לשלב שאנו נמצאים בו בתוכנית) נוכל לעשות חישוב קליל של התוצאות:

בלי להאט ולעשות דילואד: גריינד של אולי עוד 5 קילו, טכניקה לא טובה, סכנת פציעה. תוצאה: 5 קילו התקדמות במקרה הטוב, פציעה במקרה הרע. משך זמן - שבוע\שבועיים + משך החלמה במקרה פציעה. 

דילואד: אין התקדמות של 5 קילו. אין סכנת פציעה. משך זמן: גג שלושה שבועות - שבוע דילואד, ושבועיים בנייה מחדש לכיוון אותו המשקל ולהגיע עם הרבה יותר ביטחון וכוח. למתאמנים מתקדים זה יכול לקחת גם 4-5 שבועות או יותר. תוצאה: מגיעים למשקל מוכנים יותר וחזקים יותר, בלי סכנת פציעה. 

לטווח הארוך: נניח שמויש'לה הצליח בשבוע הראשון בלי דילואד, שבר שיא של 2.5 קילו, ואז אסף בדרך איזו מתיחה בגב. עכשיו מויש'לה מוכרח בלי קשר לתוכנית לעשות דילואד ולסחוב פציעה מעצבנת.

נניח שהרש'לה כן עשה דילואד, בזמן הזה מויש'לה צחק עליו שהוא כוסית, והרש'לה עשה הכל בדרך הארוכה והמשעממת, עבד לכיוון המשקל, ובזמן שמויש'לה עשה המון עבודת שיקום, הרש'לה מעך את השיא של מויש'לה, והתקדם עוד 7.5 קילו.

עכשיו בלי צחוק - לטווח הארוך, התקדמות קבועה של 5-7.5 קילו בלי להפצע בהסתכלות של חודשים תסתכם בעשרות קילוגרמים ובלי פציעות. המלצת כותב הבלוג: לפני שמגיעים למשקל שממש רוצים, נניח 180 - הפלטה הרביעית שאי אפשר לשנוא, הזמן המושלם לעשות דילואד זה 177.5. למה? כי זה כל כך קרוב, ו180 שלכם כבר. זה הזמן לעצור, לבנות מחדש, ולשים בפעם הבאה כבר 182.5, למעוך את המשקל ולצחוק על 180 כאילו זה עוד קונוס בדרך. 

התוסף החדש  של מויש'לה - בפעם הבאה תעשה דילואד

נושא נוסף שאני רוצה לגעת בו זה להתחיל "קל מדי" ואיך זה תורם לאימונים, אבל זה כבר לפעם אחרת. אז בינתיים אני חייב פוסט על עקשנות, ועל להתחיל קל מדי, אבל טיפ אני לא אשכח לתת:

טיפ#4:

תמיד לשים מגנזיום ולהראות מלוכלך - פחות אנשים יבקשו להכנס איתך לסטים, ומגנזיום בכללי נראה BADASS. שמים מגנזיום גם כשחופפים את הראש במקלחת.